מספרי יורם קניוק

יורם קניוק לא רק תיעד את ההיסטוריה הישראלית, הוא שרטט בקפידה את הצלקות העמוקות ביותר שלה. כמי שחווה על בשרו את מוראות מלחמת העצמאות בשורות חטיבת הראל של הפלמ”ח, הוא רקח ביצירותיו שילוב עדין של עובדות, בדייה, טראומה ואבסורד. יצירתו הענפה, הנעה באופן תדיר בין הממשי להזוי, מזוהה בעיקר עם ספרות דור המדינה. באמצעות טכניקת זרם התודעה, הוא שבר פעם אחר פעם את ההבחנה המסורתית בין רומן בדיוני לכתיבה אוטוביוגרפית. חייו, שהחלו בתל אביב שלפני קום המדינה, דרך הפציעה הקשה שספג בקרבות על ירושלים ועד לשהותו הממושכת בארצות הברית, שימשו כחומר גלם עיקרי. במאמר זה נסקור ארבע מתחנותיו הספרותיות המרכזיות, החושפות התמודדות בלתי פוסקת עם שאלות של הישרדות וזיכרון, ומעניקות מבט חודר אל נפשו של יוצר מרכזי בספרות העברית המודרנית.

יצירתו המכוננת משנת 1968 הביאה לקורא הישראלי זווית ראייה מהפכנית ובוטה להתמודדות עם זיכרון השואה. העלילה מתמקדת באדם שטיין, מי שהיה בדרן ובעל קרקס מצליח בגרמניה, השורד את מחנות ההשמדה מאחר שהוא נאלץ לשמש ככלב השעשועים המושפל של קומנדנט קליין. לאחר עלייתו לישראל, עלילת הספר ממוקמת בבית חולים פסיכיאטרי לניצולי שואה בעיר ערד, שם שטיין מאמץ שלל תפקידים ומנהל שיחות נוקבות עם דמויות מעברו. הספר חרג לחלוטין מהשיח התרבותי של אותם ימים, מאחר ששילב יסודות בולטים של גרוטסקה, הומור שחור ואבסורד בתוך מציאות מחרידה. המחבר בחן את הטראומה דרך עירוב של שפיות ושיגעון, ויצר מורכבות פסיכולוגית שאילצה את החברה כולה להתמודד עם צלקות הניצולים בצורה ישירה וללא חומות מגן.

פרסום הספר בתחילת שנות האלפיים הציג שלב נוסף ומרתק בבירור הזהות העצמית, הפעם בהתמודדות ישירה מול ארץ המוצא של משפחתו. הטקסט מרכז חוויות עמוקות מסדרת מסעות שערך ברחבי גרמניה לאורך שני עשורים, החל משנות השמונים. במהלך מסעות אלו, הוא מעמת את קוראיו עם שאלות מוסריות נוקבות הנוגעות לאחריות האומה הגרמנית לפשעיה, ולזהותה החדשה שהיא מנסה לעצב. החיפוש האישי שזור היטב בסיפורו של אביו, משה קניוק, שעלה לארץ מברלין ושימש כמנהלו האדמיניסטרטיבי של מוזיאון תל אביב. דרך מפגשים אקראיים עם אזרחים מקומיים ברחוב ועד לוויכוחים פומביים עם אינטלקטואלים כידועי שם כגון היינריך בל וגינטר גראס, הטקסט מפרק את היחסים הטעונים בין הישראלי לגרמני ומסרב להציע נחמה קלה.

בחלקו הראשון של הספר שראה אור בשנת 2006, הקורא נחשף לתיעוד מצמרר ומדמם של אירועי מרץ 1948, אשר צרבו לעד את נפשו של הסופר הצעיר. הטקסט מתמקד בשעות ארוכות של אימה לאחר ההתקפה שנשברה באזור נבי סמואל, שם כוחות הלגיון הירדני וכנופיות ערביות חיסלו את יחידתו לחלוטין. הגיבור, המשקף אחד לאחד את חוויות המחבר, מעמיד פני מת ושוכב בין עשרות גופות חבריו לנשק, בעוד האויב מסייר בשטח, צוחק ויורה בפצועים. תוך כדי ההסתתרות המצמררת, העלילה מתארת תהיות פילוסופיות של אדם המביט במוות בעיניים פקוחות. הוא בוחן את העיטים החגים ממעל ונגעל מהישרדותו האישית, המלווה באשמה עמוקה כלפי חבריו שנפלו, ומציג התבוננות חסרת רחמים על היצר החייתי להישאר בחיים.

חלקו השני של אותו ספר מספק בדיוק את תגובת הנגד הבדיונית, הקודרת והאלימה לחוויות הקרב המפורטות בפרק הראשון. הנובלה עוקבת בדריכות אחר שלושה לוחמי פלמ”ח לשעבר, הלומי קרב ומזדקנים, המעבירים את ימיהם בחוסר מעש בבתי קפה בתל אביב. אכזבתם המרה מהדור הצעיר שאיבד דרך ומהמדינה שקמה על דם חבריהם, מובילה אותם להחלטה אכזרית וקיצונית. הם פותחים במסע רציחות ברחובות העיר, במה שהם תופסים בטעות כמלחמת צדק שנועדה לנער את החברה מאדישותה העמוקה. דרך עלילה מטלטלת זו, המחבר מעביר ביקורת נוקבת במיוחד על שחיקת האתוס הלאומי ועל הפער הטרגי בין הקרבנות של דור המייסדים למציאות הנוכחית, תוך התמקדות באלו ששרדו את המלחמה מבחינה פיזית אך נותרו מצולקים.

תש”ח, מספרי יורם קניוק, זיכה אותו בפרס ספיר משנת 2010, המחבר מסכם באומץ את חוויותיו ממלחמת העצמאות, אך עושה זאת תוך פקפוק מתמיד ומרתק באמינות הזיכרון האנושי. הוא מצהיר בגלוי מתחילת העלילה כי אינו בטוח אילו אירועים קרו במציאות ואילו עוצבו מחדש במוחו במהלך העשורים שחלפו. יחד עם זאת, התיאורים העולים מן הכתוב הם חדים, ברורים ונעדרי כל צנזורה עצמית. מתיאור קרב מנזר סן סימון העקוב מדם, דרך מראות הביזה בבתים הנטושים של ירושלים ורמלה, ועד לווידוי אישי על הרג שוגג של ילד במהלך פעולה – הספר מסרב באופן מוחלט ליישר קו עם הנרטיב הרשמי של משמרי המורשת. יצירה מופתית זו חותמת מסע ספרותי המעיד על כנותו האכזרית של סופר ענק שלא פחד מהאמת.