פסגת היצירה הישראלית: שלוש הנשים שעיצבו פסקול של עם
מעמדן של יפה ירקוני, שושנה דמארי ונעמי שמר בתרבות המקומית אינו נמדד רק במכירות תקליטים, אלא בתפקידן כמתעדות וכמעצבות של הזהות הישראלית מאז ימי טרום המדינה ועד העשור הראשון של המאה ה-21. שלוש הנשים הן כלות פרס ישראל לזמר עברי, והן מייצגות פנים שונות של החברה הישראלית המתגבשת: החלוציות הקיבוצית, השורשיות המזרחית והעירוניות התל-אביבית. יצירתן המשותפת והנפרדת הניחה את היסודות לזמר העברי כעמוד שדרה תרבותי, המשלב בין המגויסות הלאומית לבין ביטוי אישי ורגשי. המאמר סוקר את פועלן כחלק מרצף היסטורי בלתי נפרד מהתפתחותה של מדינת ישראל.
השורשים וההתחלה: בין דרום תל אביב, תימן וקיבוץ כנרת
הרקע הביוגרפי של שלוש היוצרות משקף את כור ההיתוך הישראלי המוקדם. יפה ירקוני נולדה ב-1925 בדרום תל אביב למשפחת אברמוב, עולים מהקווקז, וגדלה סביב בית הקפה המשפחתי “צליל” בגבעת רמב”ם, שם החלה את דרכה כרקדנית. שושנה דמארי נולדה ב-1923 בתימן ועלתה לישראל כתינוקת בת שנה וחצי. היא גדלה בראשון לציון והצטרפה כבר בגיל 13 לסטודיו “שולמית” בתל אביב, שם התגלה קולה הייחודי. נעמי שמר נולדה ב-1930 בקבוצת כנרת כנעמי ספיר, וצמחה בתוך נופי עמק הירדן והכנרת, שהפכו מאוחר יותר לציר מרכזי בכתיבתה ובשיריה. נקודות מוצא שונות אלו סיפקו לכל אחת מהן מטען תרבותי שונה שחלחל אל היצירה המאוחרת שלהן.
קולות המלחמה והניצחון: מחטיבת גבעתי ועד “ירושלים של זהב”
הקשר בין הזמרות לבין האירועים הביטחוניים של ישראל היה עמוק ומתמשך. יפה ירקוני התגייסה לארגון ההגנה כאלחוטאית והפכה למזוהה עם מלחמת העצמאות דרך להקת ה”חישטרון” של חטיבת גבעתי, שם ביצעה שירים כמו “האמיני יום יבוא” ו”באב אל ואד”. שושנה דמארי ערכה מסעות הופעות במחנות המעצר בקפריסין ערב קום המדינה וביצעה את “הביתה” ו”כלניות”, שנתפס באותה עת כשיר מחאה סמוי נגד המנדט הבריטי. נעמי שמר רשמה את אחד מרגעי השיא התרבותיים ב-1967, כאשר כתבה והלחינה את “ירושלים של זהב” עבור פסטיבל הזמר. השיר, שבוצע במקור על ידי שולי נתן, הפך להמנון הניצחון של מלחמת ששת הימים לאחר ששמר הוסיפה לו בית חדש בעקבות איחוד העיר.
סגנון מוזיקלי ובימתי: הדיווה האקזוטית מול השאנסוניירית מהקיבוץ
ההבדלים הסגנוניים בין השלוש יצרו עושר מוזיקלי מגוון. שושנה דמארי (זמרת ישראלית) הקפידה על הופעה חיצונית מרשימה שכללה שמלות רקומות ותכשיטים תימניים מסורתיים, וקולה העמוק והדרמטי הותאם ללחנים המורכבים של משה וילנסקי. יפה ירקוני, לעומתה, נטתה לסגנון ה”סלוני” שהיה פופולרי בבתי הקפה, עם שירים המבוססים על מקצבי טנגו וואלס, לצד קריירה ענפה בשירי ילדים כמו “עגלה עם סוסה” ו”אבא שלי”. נעמי שמר הביאה איכויות של שאנסון צרפתי לתוך הזמר העברי, במיוחד לאחר שהותה בפריז בשנות ה-60, שם תרגמה מיצירותיהם של ז’ורז’ ברסנס וז’אק ברל. שמר הייתה ייחודית בכך שכתבה והלחינה את רוב שיריה בעצמה, דבר שהעניק לה מעמד של “המשוררת הלאומית”.
יריבות מדומה וחברות אמת: המיתוס של דמארי מול ירקוני
במשך עשורים נהגו אמצעי התקשורת לייחס ליפה ירקוני ולשושנה דמארי יריבות מקצועית מרה, אך המציאות הייתה שונה. שתי הזמרות שיתפו פעולה מספר פעמים לאורך הקריירה שלהן. דוגמה בולטת לכך היא אלבום הדואטים של ירקוני מ-1996, “שרים עם יפה ירקוני”, שבו ביצעו השתיים שיר משותף. נעמי שמר שימשה לעיתים כגשר מוזיקלי ביניהן, כאשר כתבה לשני הקולות המנוגדים. ב-1988 כתבה שמר עבור דמארי את הלהיט “אור”, שסייע להחזיר את דמארי למרכז הבמה לאחר פסק זמן ארוך. מערכת היחסים בין השלוש אופיינה בכבוד הדדי ובהכרה של כל אחת מהן במקומה הייחודי של רעותה בפנתיאון הלאומי.
המורכבות הפוליטית והתמורות בשיח הציבורי
הזיהוי הפוליטי של האמניות הפך לחלק בלתי נפרד מהמורשת שלהן. נעמי שמר, זמרת ישראלית בעבר, שזוהתה בתחילת דרכה עם ערכי תנועת העבודה, עברה מהפך רעיוני בשנות ה-70 והביעה תמיכה פומבית ב”גוש אמונים” ובהתנחלויות. שיריה “הכריש” ו”על כל אלה” (עם השורה “אל נא תעקור נטוע”) הפכו לסמלים פוליטיים של הימין. מנגד, יפה ירקוני חוותה סערה ציבורית ב-2002, כאשר התבטאה נגד פעולות צה”ל במבצע “חומת מגן” והשוותה את סימון המספרים על זרועות פלסטינים לאירועי השואה. דבריה עוררו קריאות להחרמתה וביטול ערבי הוקרה לכבודה. מקרים אלו מדגימים כיצד שלוש הנשים לא הסתפקו בתפקידן הבידורי, אלא היו מעורבות באופן פעיל וקולני בוויכוחים האידאולוגיים שעיצבו את החברה.
מורשת אלמותית: מכיכר יפה ירקוני ועד המחזמר “סימני דרך”
הנצחתן של ירקוני, דמארי ושמר נמשכת עד ימים אלו ומתבטאת בקריאת רחובות, בתי ספר ומוסדות תרבות על שמן. ב-2021 חנכה עיריית תל אביב-יפו שני בתי ספר יסודיים חדשים: אחד על שם שושנה דמארי לחינוך מיוחד, והשני על שם יפה ירקוני כבית ספר מכיל. ב-2024 וב-2025 עלה בתיאטרון “הבימה” המחזמר “האמיני יום יבוא” המגולל את סיפור חייה של ירקוני, בעוד חייו של נעמי שמר הונצחו במחזמר המצליח “סימני דרך”. בדצמבר 2025 חנכה עיריית גבעתיים את “כיכר יפה ירקוני” במקום שבו עמד קפה “צליל” ההיסטורי. המורשת של שלוש הנשים הללו נותרת חיה לא רק בטקסי זיכרון, אלא בתוך הפסקול היומיומי של ישראל, כביטוי לתרבות עשירה, רב-גונית ומלאת סתירות.